יזכור ללוחמי מג"ב

נתן אנצלביץ

"סמ""ש נתן אנצלביץ ז""ל, בן רבקה ואנשל, נולד בעיר חוסט בצ'כוסלובקיה בשנת 1929. עלה לישראל בשנת 1947.
נתן למד בביה""ס העממי בעיר הולדתו. הוא שלט בצ'כית, בהונגרית וברוסית. בשנת 1943 הגלו הנאצים את נתן ואביו אנשל למחנות ההשמדה. אנשל, סוחר אמיד ואיש משפחה מסור, אמר תהילים וציפה לישועת ד'. הנאצים הפרידו בין האב לבנו. את האב שלחו למחנה השמדה ואת נתן למחנה עבודה. באחד הימים ציוו הגרמנים על נתן וחבריו לחפור שוחות אישיות. הנאצים רצחו את כל היהודים וקברו אותם בשוחות. נתן הצליח לחמוק תמורת פרוסת לחם. לאחר המלחמה חזר לצ'כוסלובקיה, הצטרף לעליית הנוער ותכנן לעלות לישראל. בספינה רעועה התקרבו הנערים לחופי הארץ. חיילים בריטים עלו לסיפון והספינה שינתה כיוון לעבר קפריסין. בשנת 1947 הצטרף לקיבוץ יגור, עבד בדייג, בנגרות ובחקלאות.
התגייס לצה""ל ב-1948. שירת בגדוד 51 בחטיבת גבעתי, סיים קורס מ""כים וקורס סמלים. היה מספר חודשים בקבע. לאחר שחרורו גר ביפו ועבד בנגריה. בשנת 1951 התחתן עם חנה, עולה צעירה מסוריה. בשנת 1953 התגייס נתן למשמר הגבול. ""אני אוהב את המדים, אני איש צבא"" - אמר לחנה ויצא לקורס של שישה חודשים. חנה היתה בהריון, ציפתה לילד הבכור. לאחר שנולד קראו לו אנשל על שם אביו של נתן. נתן היה איש משפחה מסור. תכנן לקנות דירה גדולה ולהרחיב את המשפחה. בזמנו הפנוי אהב לשחק עם בנו אנשל, או לשחק כדורסל וכדורעף. הוא התאמן במשיכת חבל וריצה למרחקים, אהב לצאת לצייד. היה בחור מוכשר, בעל מבנה גוף אתלטי. במרוצת הזמן עברה משפחת אנצלביץ לרמלה. נתן שירת בפלוגה ג' במרחב המרכז והדרום. נתן חלק את זמנו בן הבית והעבודה. העבודה היתה קשה. מסתננים ואנשי הפדאיון חדרו לגבולות המדינה למטרות שוד ורצח. נתן יצא בראש פיקודיו לסיורים, סריקות ומארבים. כשחנה היתה שואלת ""מה נשמע עם הפדאיון?"" נתן היה עונה ""את סודות העבודה אני שומר בארגז המשטרה שלי"".
על נסיבות נפילתו של נתן מספר מפקדו הישיר באותה תקופה, פקד חיים לוי, לימים מפקד משמר הגבול: ""תצפית מג""ב בסביבות נחל רובין הבחינה בחוליית פדאיון שהסתתרה בין החולות. כח מג""ב הקיף את השטח במשך כל הלילה. עם שחר החל הכח לסרוק את השטח בעזרת גששים, רוכבים ומטוס קל. העקבות הובילו לחורשה סבוכה. במהלך הסריקה נפתחה אש לעבר כוחותינו. הושבה אש וחוסלו שני פדאיונים. היחידה התפרסה שנית, נתן זיהה איש פדאיון ולחץ על הדק העוזי, הפדאיון נפגע אבל הספיק לפגוע בנתן ולהרגו"". בשורת המוות התפשטה במהירות ברמלה. אלפים התאספו בכיכר תחנת המשטרה. היתה זו הגדולה שבלוויות רמלה. חבריו סיפרו: ""הוא לא היה צריך ללכת לאותה פעולה, הוא התנדב כי סבר שהכיר את השטח יותר טוב משאר חבריו""."