הגשש
יוסף גנים
עבד, הגשש של הפלוגה, חזר מהבית באיחור של יום. לא איחור גדול בשביל בדואי כמוהו שמושגי הזמן עבורו היו משהו לא מוגבל או לא מוגדר. אבל הפעם היתה הפלוגה בשדה, ובשדה מקפידים על משמעת.
"שמאל ימין שמאל, שמאל..."
כשנכנס לאוהל הרים המ"פ את המבט מעל גליון השפיטה, והמבטים שלהם נפגשו. הבהוב תהייה חלף בעיני המ"פ, אבל מיד נעלם. הוא מכיר את הגשש, טוב מאד הוא מכיר אותו. כל כך הרבה שנים שירתו יחד שהפרצופים שלהם נעשו דומים. הפנים שזופים וחרוצי קמטים מרוחות ומשרב לוהט של ימי מרדפים. השפמים כבר לא מה שהיו. אז, בוואדיות, עבד הלך ראשון, הוביל את הפלוגה, התכופף פה ושם מעל פיסה של עקבה או שיח שהגבעול שלו נשבר או השד יודע מה... המבט בעיניו של המ"פ נעשה קשה.
"נאשם, עמוד דום!"
חצי פנייה ימינה והוא עומד. הפנים הכהים שלו מסתירים את המחשבות, והמחשבות רחוקות. בוואדי עמוק, סבוך צמחייה, שמש חזקה יוקדת למעלה, מכה על הראשים, מבהיקה חלוקי נחל שחורקים תחת הנעליים הכבדות. עבד הולך ראשון, והמ"פ אחריו. שותק. בוטח בגשש אפילו שלפעמים נראה כאילו איבד את הצפון. הוא סמך על הגשש שלו, עבד גשש מעולה, מעולם לא איכזב.
לאט יא עבד, לאט בחייאת אללה דיר בלכ!...למה כל פתח מערה ממול, מאחרי כל סלע, עלול להתחבא המחבל... ואז אש תיפתח על הפלוגה! הגיהנום ייפתח! ואת מי יאשימו?...
"רב סמל עבדאללה אל אטראש, מספר אישי 44243, אתה מואשם בכך שחזרת לבסיס באיחור של עשרים וארבע שעות. אתה מודה באשמה?"
"כן אדוני".
"מה יש לך לומר על כך?"
מה יש לו לומר? הוא בדואי והגאווה עצרה בו. הסתכל רגע על המ"פ וראה רק שפם. על מה יספר? על המבטים שרדפו אחריו? שנזרקו אליו מרחוק וננעצו כמו חצים, והעיניים בוערות, דורשות ממנו משהו. לא, אין לו מה להגיד. יותר טוב שישתוק. הסתכל על יריעות האוהל ונזכר באוהל שלו, איך נשאר ריק בערבים, כבר לא באו אליו כמו פעם, כשכל הג'מעה ישבו סביב המוגדה עם הגחלים הבוערות, גלגלו סיגריה, עשן הסתלסל, כמו המוסיקה של פריד, בפינג'אן התבשלה הקהווה וריח חריף ונעים התפשט והתערבב בעשן ובדיבורים. על מה לא דיברו, סיפורים של פעם – כאן יא מכאן...ודיבורים של יום יום. כשאחד הזקנים סיפר סיפור הזקנים האחרים חייכו מתחת לשפמים ולא ידעת למה. הצעירים שתקו. רק העיניים שלהם בערו. אחר כך, כשעברו לפוליטיקה, קפצו גם הם והרוחות התחילו לבעור, כמו הגחלים במוגדה שזרקו מסביב אור וחום. ובחוץ, רק טפטוף הגשם היכה על יריעות האוהל.
ועכשיו ריק האוהל. ובחוץ המבטים. רודפים אחריו כמו חצים, דוקרים בלב ומציקים, לא נותנים לו מנוחה, לא עוזבים אותו לרגע, מביאים כאב עמוק. והנשים? מה, לא ראה את הנשים? איך ישבו קבוצות קבוצות סביב הליבנה והזיבדה, והידיים לשות, והלשונות רצות, והעיניים מתגלגלות, יעני, בפחד גדול... הוא ידע על מי הן מדברות. עליה. זאת שהשיער שלה כמו הלילה והצוואר עדין כמו טמבור, הרגליים שלה רגליים של אילה, והעיניים שקדים. באמצע האוהל עמדה כשסיפרה לו את הסוד שלה, רק הם היו לבדם. ואיך שראה אותה עומדת ככה, עם הראש למטה והצוואר כפוף, אמר לו הלב...לא טוב.
ונכון אמר! המוח שלו בער! בער כמו משוגע! בהתחלה רצה להרוג אותה על המקום, אבל קודם רצה לדעת – מי הבחור? מי יא בינת אל...
השבריה צרבה לו את העור של הירך, היא שתקה! לחתיכות יקרע אותה! את הצוואר יחתוך לה, כמו גדי רך ישחט אותה! כמו גדי רך...אח, יא נדיה, כמו גדי רך את...זוכר אותה ילדה, רצה אחרי העדר והצחוק שלה מתנגן כמו ניגון פעמונים, מתגלגל, מקפץ במדרון הגבעות הלבנות, ונבלע ברוך ברחבי המדבר...
לא, היא לא אשמה. בחיאת האימא שלה, היא האשמה - אימא שלה! היא זאת שהייתה צריכה לשמור עליה, בשביל מה הוא לקח אותה אם לא בשביל דברים כאלה? הוא לא לקח אותה בשביל שתבשל לו או תרעה את העדר, לקח אותה בשביל שתהיה אמא לילדים שלו, והיא לא השגיחה, לא שמעה בקולו בגלל העקשנות שלה, עכשיו יקרא לה ויגיד לה את מה שהוא חייב להגיד לאישה כמוה: מגורשת את! מגורשת! מגורשת!...
הוא לא עשה את זה. הוא אהב את שתיהן.
וכשהלילה ירד ואיתו החושך הטוב שמכסה על הכול, רחוק מעין רעה, מיד בוגדנית שמחזיקה בסכין, הבריח את בתו מהמאהל. כשהגיעו לעיר הגדולה, זו שכל אחד בקלות נעלם בה, סידר הכול לבדו. רופא, תשלום, ומקום מחבוא שלא תגיע אליה ידם הארוכה של האחים שלה.
בגלל זה איחר. ביום אחד איחר. מה זה יום אחד? מה זה בכלל זמן? אין לזמן משמעות בעיניו. הוא בדואי. בדואי עם כבוד, אבל עם אהבה.
"שלושה ימים קנס ונזיפה!"- אמר המ"פ.
עבד הסתכל וראה רק שפם.