תאריכון פברואר

יום המשפחה- 4.2:
בראשית היה "יום האם". הוא נולד ביוון העתיקה וציין את חגה של ריאה, אם כל האלים.
כאשר הנצרות התפשטה חגגו תחילה את חג "אם הכנסייה", ובמשך הזמן הפסטיבל הזה התמזג בחגיגות "יום האם".
בשנת 1600 חגגו בבריטניה לכבוד האימהות בממלכה את "יום ראשון של האימהות". בתקופה זו העניים עבדו כמשרתים בבתים רחוקים ממשפחתם וב"יום האם" קיבלו חופשה כדי להגיע לביתם לחגוג. לכבוד החג הזה אפו עוגה מיוחדת, שכונתה "עוגת האם".
בארצות-הברית נוסד "יום האם" על-ידי אנה ג'ארביס באמצע המאה ה-19. הרעיון להקדיש יום אחד בשנה לאימהות התגבש בראשה בימי האבל אחרי מות אמה. היא פנתה לגופים שונים ברחבי ארצות-הברית, הציעה את הרעיון והשאר היסטוריה. בשנת 1875 הוכר "יום האם" רשמית על-ידי הנשיא וודרו ווילסון. במקביל אושר חוק הקובע כי ב-11 במאי יצוין "יום האם" באופן רשמי ברחבי המדינה. כסמל ליום זה נבחר פרח הציפורן (בצבע לבן כמובן), המסמל נועם, טוהר ואת כוח הסבל של האם.

יום האם - יום המשפחה במדינת ישראל:
העיר הראשונה בארץ בה נחוג "יום האם" הייתה חיפה - יום זה הובא לארץ על ידי חנה חושי שהייתה ראש ארגון אימהות עובדות בחיפה ושמעה כי הוא נחוג בארצות אחרות. התאריך נקבע על ידי אבא חושי לכ"ו בכסלו, היום השני של חנוכה.
מאוחר יותר אומץ הרעיון על ידי ערים אחרות בישראל. בשנות ה-80 ובשנות ה-90 של המאה ה-20 נחוג יום האם בערים שונות בט"ו בשבט.
"יום האם", שבראשיתו הודגשו תפקידי האם כמטפלת בילדים ובמשק הבית (כך נוצר מצב שילדים חונכו לחלוקה מאוד סטריאוטיפית של האם ותפקידיה), שינה עם הזמן את הגדרתו ל"יום האישה", ולאחר מכן ל"יום המשפחה". השינוי נובע מהשינויים הסוציולוגיים שעברה המשפחה - כיום אבות רבים משתתפים בגידול הילדים ובעבודות משק-הבית, ואף מגדלים בעצמם ילדים.
ביום זה מדגישים את הקשרים במשפחה, אהבה, תמיכה, הדדית וכו'.
בזמנים מודרניים אלו מדגישים גם את סוגי המשפחות השונות: גרושים, משפחות חד הוריות וכו'.
כיום מצוין יום זה בל' בשבט, היום שבו נפטרה הנרייטה סאלד.
כאשר מביטים על תאריך יום המשפחה שנקבע על פי יום הולדתה של הנרייטה סאלד ברור כי תאריך זה מתאים מאוד. הנרייטה סאלד נולדה בשנת 1860 בארה"ב. הנרייטה סאלד לא הייתה מעולם אם ביולוגית (כלומר, לא ילדה ילדים שלה), אך הייתה אם לרבים מהילדים שעלו לארץ במסגרת עליית הנוער. היא נאבקה קשות על זכותו של הילד/ה היהודי/ה לעלות לארץ. אוזניה היו קשובות לקשיי ההסתגלות של הילדים . היא נאבקה כדי לתת לאותם ילדים תחושת משפחה בכל אותם מקומות אליהם הגיעו. הנרייטה סאלד הייתה האישה הראשונה אשר התקבלה ולמדה בבית המדרש לרבנים קונסרבטיביים בניו יורק. ב-1910 מונתה למזכירות ההסתדרות הציונית בארה"ב. ב-1912 יסדה את ארגון הנשים הציניות "הדסה" ואף ניהלה את ארגון "הדסה" בארץ. הנרייטה סאלד הייתה האישה הראשונה שנבחרה לוועד הפועל הציוני, והייתה פעילה בו.

יום האהבה הבינ"ל- הולנטיין (14.2):
יום ולנטיין או יום ולנטינוס הקדוש הוא חג האהבה בעולם המערבי.
יום ולנטיין הקדוש החל כציון נוצרי לזכרו של ולנטינוס הקדוש – למעשה, הכנסייה הנוצרית מצביעה על שלושה אנשים שונים שנקראו ולנטיין, אשר לאחר מותם הוחלט להפוך אותם לקדושים. אחד היה כומר שחי במאה השלישית לספירה, בימיו של הקיסר הרומי קלאודיוס השני. קיסר זה אסר נישואים של אנשים צעירים, אבל ולנטיין המשיך להשיא זוגות צעירים בסתר. אחר היה כומר שהוצא להורג לאחר שהפך למאמין נוצרי אשר יום מותו חל ב – 14 בפברואר. אגדה אחרת, אשר מחזקת את דמותו של ולנטיין כמייצג דמות רומנטית, מספרת על ולנטיין אשר שלח מכתב אהבה לאהובתו, מבית הסוהר לפני הוצאתו להורג. על המכתב חתם "מוולנטיין שלך", מילים אשר הפכו לביטוי בו משתמשים גם בימינו. במשך השנים נעשה ולנטיין לפטרון האוהבים.

מקובל לחשוב שהתאריך 14 בפברואר מציין את יום השנה למותו של ולנטיין הקדוש בשנת 270 לספירה. אבל, יש האומרים שהכנסייה הנוצרית קבעה את יום ולנטיין באותו תאריך בו נהגו אנשי רומא העתיקה לחגוג פסטיבל אלילי בשם לופרקליה. במהלך הפסטיבל הייתה נערכת הגרלה בה זכו הבחורים בבנות זוג, וחלק מהזוגות היו מתאהבים ומתחתנים. בשנת 498 לספירה, אפיפיור בשם גלאסיוס הכריז על יום ולנטיין הקדוש וביטל חלק מהמנהגים של הפסטיבל העתיק. בימי הביניים באנגליה ובצרפת, חשבו שעונת הרבייה של הציפורים מתחילה ב – 14 בפברואר, וכך נוסף עוד מרכיב רומנטי לאותו תאריך. אנגליה היא גם המקום בו הפך יום ולנטיין הקדוש לחג פופולרי, ובמאה ה –18 התגבש המנהג לתת מתנות קטנות ולשלוח מכתבי אהבה.
בעשורים האחרונים של המאה העשרים היטשטשה זהותו הדתית של החג (בעיקר בארה"ב) והוא הפך למועד חילוני מערבי בו נחגגת האהבה.
את יום ולנטיין הקדוש מציינים בעיקר בארה"ב, אנגליה, קנדה, אוסטרליה, מקסיקו וצרפת.
בדומה למרבית העולם המערבי, גם בישראל אומץ החג והוא נחגג בצורה לא רשמית כיום האהבה, בנוסף לחגיגות של יום האהבה העברי, המצוין בט"ו באב.

יום הולדת הנביא מוחמד -15.2:
יום הולדת הנביא חל ב-12 לחודש רביע הראשון, החודש השלישי בלוח השנה המוסלמי.
יום הולדת הנביא לא נחגג במהלך חייו, אלא לאחר מותו, מתוך הכבוד שרוחשים כלפיו המאמינים המוסלמים. יום ההולדת הוא מועד שאינו מופיע בכתבי הקודש המוסלמיים, אלא נקבע בעבר, על פי הסכמה, בתוך הקהילה המוסלמית.
את יום ההולדת מציינים בתהלוכות של בני-נוער ובקריאת סיפור חייו של הנביא המופיע בספר ה"א-סירה א-נַבַּוויה"- קורות הנביא (ענף מיוחד במסגרת ספרות החדית'), שהוא ספר הכולל את תולדות חייו של הנביא מוחמד. הספר נכתב לראשונה במאה ה-8 לספירה על ידי מוחמד אבן אסחאק ושוכתב במאה ה-9 על ידי אבן הישאם. המסורת המוסלמית היא המקור לכל העדויות על חייו של מוחמד. אורח חייו של מוחמד נחשב באסלאם כדגם לאורח החיים הראוי למוסלמי מאמין, ועל כן עשו חכמי ההלכה המוסלמיים מאמץ רב לקבץ מסורות על אורח חייו של מוחמד ולבדוק את אמינותן.
על מוחמד: מוחמד נולד בעיר מכה למשפחה מיוחסת משבט קוּרַיש. אביו נפטר טרם היוולדו או זמן קצר לאחר מכן. אמו גם היא נפטרה בילדותו. הילד נמסר להשגחתם של בני משפחת האב. תחילה גדל מוחמד בבית סבו ואחר כך בבית דודו. המסורת המוסלמית מספרת את סיפור הולדתו וילדותו של הנביא בשני קולות. ישנן מסורות המדגישות עד כמה שנותיו הראשונות של הנביא היו רגילות לחלוטין. אורח חייו של הנביא היה זהה לזה של בני שבטו, וכמוהם נטל חלק בפולחן האלילי המקובל באזור. מוחמד הילד, הנער ואחר כך הגבר הצעיר, מתואר כנטול ידע או סגולות מיוחדות. מסורות אלה מדברות על הנביא כאדם בור, שאינו יודע קרוא וכתוב. למוחמד, שלא כמו למנהיגים דתיים קודמים כדוגמת משה וישו, לא נקשר כל נס. מוחמד לא הוציא מים מסלע ולא החיה את המתים. מטרתן של מסורות אלה להעצים את החשיבות של בחירת האל במוחמד, שהרי יכול היה לבחור גם באחר. הן נועדו לסתור טענות שמוחמד העתיק או המציא את התגלויותיו. כיצד יכול היה אדם חסר השכלה ויכולת לשונית מרשימה ליצור בכוחות עצמו יצירה מקורית ומופלאה כמו הקוראן? חולשותיו האנושיות של הנביא מעידות כי מקור היצירה אינו אנושי אלא אלוהי. מנגד קיימות מסורות המבקשות להראות כי סימנים לגדולתו העתידית של הרך הנולד שנועד לגדולה הופיעו עוד בטרם לידתו. הן מתעדות אירועים שלדעת המאמינים העידו על גדולתו של מוחמד ואשר הכשירו אותו לשליחותו. לסוג זה משתייכות, בין השאר, מסורות המייחסות חלומות יוצאי דופן לאמו של מוחמד, אמינה, כאשר הרתה ללדת אותו. גם המסורות המתעדות את אירוע "הכשרת הלבבות" שעבר מוחמד הילד נועדו להראות כי נועד מנעוריו לגדולות. בילדותו בילה מוחמד שנים אחדות במדבר, אצל מינקת, כמקובל בין הסוחרים האמידים בנאות המדבר. באחד הימים נקרו על דרכו במדבר שני מלאכים, שליחי אללה. הם ביקעו את חזהו של מוחמד, הוציאו את ליבו, טיהרו אותו במי שלג והחזירו אותו למקומו. כך טוהר מוחמד מחטאיו וליבו הוכן לקליטת ההתגלות, האמונה והחכמה.
כבחור צעיר החל מוחמד לעבוד בעבור סוחרת עשירה בשם חַ'דִיגָ'ה. הם נישאו כאשר הוא היה בן עשרים וחמש והיא בת ארבעים. ח'דיג'ה הייתה נשואה פעמיים לפני נישואיה למוחמד. מאחד מבעליה התגרשה, ומן האחר התאלמנה. ח'דיג'ה ילדה למוחמד חמישה ילדים, ארבע בנות ובן, אך רק הבנות (זַיְנַבּ, אֻם-כֻּל-ת'וּם, רֻקַיָּה ופַאטִמָה) האריכו ימים. פאטמה, צעירת הבנות, נישאה לבן דודו של אביה, עלי בן אבי טאלבּ. צאצאי השניים עתידים למלא תפקיד חשוב ביותר בהיסטוריה המוסלמית. השיעים רואים בה את "אם השושלת" של האימאמים, אך גם אצל הסונים היא דוגמה ומופת למוסלמית יראת שמיים וצדקת. הבנות האחרות מילאו תפקיד פחות חשוב בהיסטוריה של הקהילה המוסלמית.
לאחר מותה של ח'דיג'ה נשא מוחמד נשים נוספות. בחלק מהמקרים מדובר היה בנישואים פוליטיים עם משפחות ושבטים חשובים בחצי האי ערב. החשובה מבין נשותיו לאחר ח'דיג'ה היא עאישה, בתו של אַבּוּ בַּכְּר, סוחר מֶכּאי עשיר ומראשוני תומכיו של מוחמד. לאחר מותו של הנביא נבחר אבו בכר לשמש כיורשו. עאישה הייתה מעורבת מאוד בחיי בעלה והיא אחת מבנות הסמכא המהימנות והחשובות ביותר על חיי הנביא.
על פי המסורת המוסלמית, מוחמד זכה בהתגלות האלוהית הראשונה בגיל ארבעים. זהו כמובן מספר טיפולוגי המקשר בין מוחמד למסורות מונותיאיסטיות שרואות בגיל ארבעים את גיל הבינה. כמה פסוקים בקוראן אמורים להיות תיאוריו של מוחמד לאירוע מעורר היראה של ההתגלות הראשונה, ואליהם מצטרפות מסורות רבות. לפי גרסה הנמסרת מפיה של עאישה, מוחמד נהג להתבודד במערה במדבר ליד מכה חודש בשנה. היה זה מנהג ג'אהלי מקובל. מוחמד מתואר כמי שלא היה שונה מבני שבטו בדבקותו באמונתו בפולחן האלילי. בדמדומי אחד הבקרים נגלה אליו בחלום המלאך גבריאל, המלאך אילץ אותו לקרוא את הכתוב על אריג שהחזיק בידו. תחילה סירב מוחמד. מסורות מסוימות גורסות שמוחמד (כמשה לפניו) נרתע מן השליחות הקשה שהוטלה עליו. אולי פחד. מסורות אחרות מסבירות שהנביא לא ידע לקרוא, והאל באמצעות שליחו, המלאך גבריאל, ביקש לעודד אותו. כך או כך, לאחר שהמלאך תבע ממנו בתוקף לעשות את דברו ולקרוא, קרא מוחמד, שהפך עתה לנביא, את הפסוקים הראשונים של הקוראן- "קרא בשם ריבונך אשר ברא, ברא את האדם מטיפת דם מעוּבּה, קרא, הן ריבונך הוא רב חסד, אשר לימד בקולמוס, לימד את האדם את אשר לא ידע"..." כשהתעורר הנביא הוא זכר היטב את תוכן חלומו ונמלא חשש פן אחז בו השיגעון. המסורות מתארות את הנביא כמי שלא הבין כלל את משמעות החוויה שעבר. הוא אפילו שקל לקפוץ אל מותו מראש הסלע אל התהום. ברגע האחרון שמע קול קורא אליו משמיים. הקול הזדהה כקולו של המלאך גבריאל, ולעיני מוחמד נתגלה חזיון מדהים בשמיים" אחדם מיישר את רגליו. מוחמד היה כעת אחוז אימה רבה עוד יותר. הייתה זו ח'דיג'ה, אשת הנביא, שהבינה כי מדובר בהתגלות אמת. היא הצליחה להרגיע את מוחמד המבוהל, ובישרה לו כי הוא עתיד להיות נביא. בין השאר נעזרה בדודה, וַרַקה בִּן נַוְפַל, שהשתייך לקבוצה קטנה של ערבים בחצי האי ערב, שלמרות האלילות מסביבם האמינו במונותאיזם. ורקה מתואר כאדם מלומד שיודע לקרוא ולכתוב ערבית ואפילו עברית; הוא התנצר והפך להיות בקיא גם בכתבי הנוצרים. מששמע את פרטי ההתגלות הראשונה של הנביא, זיהה מיד כי מדובר בהתגלות. הודות ללמדנותו יכול היה לקבוע שהמלאך גבריאל שנגלה למשה התגלה עתה למוחמד, ואין ספק שהוא נביאם של הערבים. המסורת המוסלמית בונה את ורקה כסמכות שלהכרתה בנביא היה משקל רב, הן בעיניו של מוחמד הספקן לגבי מה שקורה לו, והן בעיני הערבים, שהתקשו לקבל את טענת מוחמד שהוא נביאם. ח'דיג'ה נחשבת אפוא לא רק לאישה נאמנה, אלא למאמינה הראשונה. היא גם עמדה לצדו במבחנים אחרים, למשל בתקופה של הסתר פנים, ובלעדיה אולי לא היה מוחמד עומד בעול הנפשי של ההתגלות.
כשהחל מוחמד להטיף למען האמונה המונותיאיסטית הקים עליו את בני עירו מכה. השינויים הדתיים והחברתיים שעליהם דיבר איימו לפגוע במעמדן של המשפחות המיוחסות בשבט קוּרַיש שהיו נותנות החסות והנהנות העיקריות מן הפולחן האלילי בכעבה. הזלזול והגידופים הפכו לאיום פיזי, ומשגברו ההתקפות עודד הנביא את קומץ תומכיו להגר מהעיר. קבוצה אחת חצתה את ים סוף לקרן אפריקה. לבסוף נאלץ גם הנביא עצמו לעזוב את מכה לטובת העיר יַתְ'רִבּ (כ-200 ק"מ מצפון למכה) כדי להגן על חיו. ית'רב קיבלה את השם מַדִינָה, מילולית "העיר", קרי עירו של הנביא. ההִיגְ'רָה, הגירת הנביא ממכה, היא אירוע מכונן בהיסטוריה המוסלמית: שנת 622, שבה עבר מוחמד למדינה, נקבעה כראשיתו של לוח השנה המוסלמי. אמנם הנביא היה בן למשפחה מיוחסת בעיר מכה (גם אם בן הענף העני), אך הוא סולק ממנה. הצלחתו הפוליטית החלה רק בעיר מדינה. ההג'רה הייתה רגע של שבר בחיי הקהילה המוסלמית הצעירה ובייחוד בחיי מוחמד עצמו. הנביא הועמד על ידי אללה בכמה ניסיונות קשים, נפשיים ופיזיים כאחד. תקופה של הסתר פנים חייבה את הנביא להתמודד עם החשש שההתגלויות הקודמות שלו היו חזיונות שווא. גם לאחר המעבר למדינה, ההצלחות בשדה הקרב הצבאי והפוליטי הושגו בקשיים רבים. כדי להשיג משאבים ניסו המוסלמים לפשוט על שיירות הסחר ממכה בדרכן אל ארץ ישראל וממנה. בתחילה נחלו מפלות. אך המסורת המוסלמית מדגישה שגם בזמנים קשים לא זנח אללה את שליחו. הניצחונות הגיעו בסופו של דבר, והם הושגו הודות למעורבות פלאית של שליחי האל. דוגמה לכך היא ההצלחה הגדולה הראשונה של הנביא: קרב בַּדְר בשנת 624, היא שנת 2 בלוח השנה המוסלמי. המוסלמים אמנם החמיצו את השיירה העשירה, שהגיעה בבטחה אל מכה, אך הצליחו לגבור על צבא מכאי הגדול מהם פי שלושה בבַּדְר, עיירה קטנה מדרום-מערב למדינה, בדרך בין סוריה למדינה ובמרחק קצר מחוף הים. המסורת המוסלמית מייחסת את ההצלחה המפתיעה לעזרתו של אללה, שאף שלח את מלאכיו לסייע למאמינים. עם זאת, המסורת המוסלמית רומזת גם על הסבר אחר, פרוזאי יותר: המכאים זלזלו במוחמד והופתעו עד מאוד מההתקפה המוסלמית, כך שעד מהרה הפך הקרב למנוסה.
הניצחון בשדה הקרב מול מכה אפשר לנביא לחזק את מעמדו גם בעיר מדינה. עף על פי כן, שנה מאוחר יותר, בהר אֻחֻד ליד מדינה, ספגו המוסלמים תבוסה גדולה. עשרות נהרגו, בניהם גם חַמְזה, דודו של הנביא. שנתיים מאוחר יותר נעה המטוטלת שוב לטובת המוסלמים. בשנת 627 (שנת 5) בטילו אנשי מכה מצור על העיר מדינה, אך המצור נהדף. סיבה אחת להפקעת האזור הייתה שימוש בטכניקה צבאית זרה לאזור: מאמין פרסי לימד את הנביא טקטיקת חפירת השוחות כמגננה (מכאן שמה של המערכה, "קרב חַ'נְדַק", השוחה). מעמדו של מוחמד הלך והתחזק וכוחותיו גדלו.
בשנת 630, רק שמונה שנים אחרי שעזב את עירו כפליט, חזר אליה הנביא כמנצח. מכה הייתה לעיר מוסלמית. במותו שנתיים לאחר מכן, והוא בן 62, יכול היה הנביא לסכם בהצלחה את הקריירה בת 22 השנים שלו. מוחמד נקבר בעיר מדינה. לאחר מותו, נקבע אבו בכר כמחליפו, אולם רק בכל הנוגע לענייני ניהול המדינה והצבא. מבחינה דתית, מחשיבים המוסלמים את מוחמד כ"חותם הנביאים", וכאחרון שעמד בקשר בלתי אמצעי עם אללה. מיד לאחר מותו, הייתה הקהילה המוסלמית שסועה במלחמות פנימיות על ירושת המנהיגות ונאלצה להילחם מחדש ברחבי חצי האי ערב, שכן שבטים רבים התנערו משלטונה.

יום שפת האם הבינ"ל- 21.2
בוועידה הכללית ה-30 של ארגון אונסקו שהתקיימה בנובמבר 1999, הוחלט לציין מידי שנה, ב-21 בפברואר, את יום שפת האם הבין-לאומי. בחירת התאריך לא הייתה מקרית : מידי שנה ב-21 בפברואר מציינים בבנגלדש את "יום קדושי השפה".
זאת, לזכר 9 צעירים, מהם שני תלמידים, שהקריבו את חייהם ביום זה בשנת 1952, כדי ששפת הבנגלה – שפת אמם – תוכר כשפה רשמית במה שהייתה אז פקיסטאן.
שפת אם היא אחד ממרכיבי הזהות - "העובדה שאנשים מוכנים להקריב את חייהם על הגנת מעמדה של שפת האם שלהם מעידה על הרגשות העזים שסוגיות הקשורות בשפה ובזהות מעוררות" – אומרת אנה מריה מיילוף מאונסקו.
שפת האם איננה רק אמצעי תקשורת ראשוני. בנוסף לאוצר האסוציאציות האישי הראשוני, מכילה שפת האם גם את אוצר האסוציאציות הלאומי המשותף, גם את הזיכרון הלאומי המשותף. למעשה, לא תיתכן זהות תרבותית בלעדיה.
בעולם כיום כ-6000 שפות מדוברות המוגדרות כשפת אם. לאור בולטותן של שפות מסוימות בעידן הגלובליזציה, רבות משפות האם עלולות להיעלם תוך זמן קצר. יום שפת האם הבין-לאומי מצוין במסגרת המאמצים שעולה הקהילה בין-לאומית לשמר את מעמדן של שפות האם, להגן עליהן ולטפח אותן.
עבור רוב דוברי העברית, השפה העברית היא שפת אם נרכשת. תחייתה הייתה לסמל לתחייה הלאומית וחלק בלתי נפרד ממנה. אומר אליעזר בן יהודה :
"[ה]שפה [ה]עברית היא שפתנו הלאומית. בארצנו, בארץ ישראל, בבתי הספר אשר נייסד בארץ הזאת, עלינו לעשותה לשפת החינוך... תחיית השפה תהיה לאות כי גם תחיית האומה תבוא ולא תאחר" [ "המגיד" י"ב בתשרי תרמ"ז 1888].
ואכן, ידיעת השפה העברית הפכה לתנאי ולסימן להתגבשות חברה משבעים גלויות לעם אחד. בראשית ימיה של המדינה, הדגש על דיבור בעברית היה בין השאר כור היתוך לשוני.
היום, חמישים ושמונה שנה אחרי הקמת המדינה, לאחר שחמישה מיליון עולים משבעים גלויות עלו לארץ ונקלטו בה, דגל הרב תרבותיות נישא ברמה. אמנם, גם היום מדינת ישראל היא מדינה שבה, כפי שאמר אפרים קישון, "לומדת אם את שפת האם מפי בניה", אך היא לומדת אותה כשפה נוספת או שפה שנייה. גם האם וגם האב שומרים ומשמרים את שפת האם הראשונית שלהם: הם קוראים עיתונים וספרים בשפת אמם, הם רואים תכניות טלוויזיה, הם מדברים ביניהם בשפת האם הראשונית ודואגים לכך שבניהם לא ישכחו, ואם שכחו – שילמדו, את שפת האם המקורית שלהם.
דווקא בחברת מהגרים רב תרבותית משמעות רבה מאוד לציון "יום שפת האם הבינלאומי". ציון יום זה מאפשר בחינת היבטים שונים של מעמדן של שפות האם מקוריות, שפות המוצא של המהגרים- העולים, ויחסי הגומלין ביניהן לבין שפת האם הנרכשת, שפת המקום, השפה העברית.
משמעות מיוחדת יש לעובדה שדווקא האגף לחינוך מבוגרים המופקד על הנחלת השפה העברית, שהיא שפת אם נרכשת, לעולים חדשים, מציין ומקדיש זמן ומחשבה לציון יום שפת האם הבינלאומי. אין כל סתירה בין הנחלת הלשון העברית ומאמץ ויוזמה לשימור שפת האם – הנחלת הלשון העברית לעולים חדשים נעשית תוך כבוד לשפת האם ולתרבות המוצא, ולעתים קרובות אף תוך שימוש בשפת האם.
בספר בראשית פרק י"א פסוק 1 נאמר : "ותהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". ביום שפת האם הבינלאומי אנו מקווים כי בכפר הגלובאלי ה"דברים האחדים" - שפות האם על האוצר התרבותי העצום שהן מייצגות יישמרו לצד השפה האחת, וימשיכו להתפתח כשפות חיות, כשפות עתיד, ולא רק כמורשת היסטורית וכחלק מעבר נשכח.