יזכור ללוחמי מג"ב

שאול יצחק

"שאול נולד ביום 10.12.1953 וגדל בטירת הכרמל שע""י חיפה. שביעי מבין עשרה אחים.
הוא גדל להיות ילד מתוק וחייכן והכניס הרבה אור למשפחה. כל פניה אליו הייתה מלווה בחיוך, הוא היה השובב שבבני הבית, את כל ה""פקודות"" שנתנו לי אחיותיו הבוגרות מלא בחיוך; עיניו הגדולות והשחורות היו נפערות כשקראו בשמו ויצא ב""שמחה"" ל""משימה"" שהטילו עליו כחלק מטיפול באחיו הקטנים. כילד קטן מה גדול היה אושרו ואיך הבריקו העיניים כשהצליח ל""הוציא"" מאביו כמה שקלים כדי לקנות ממתקים במכולת.
העיניים השחורות הגדולות האלה, ידעו להביע המון אהבה במיוחד לאימו, אותה היה מסוגל, בטבעיות רבה, לחבק ולנשק. גם כשבגר היה שוכב ומניח את ראשו לרגליה.
כמו כן, אהב מאוד את אחיותיו, שלקחו חלק נכבד בגידולו ובדאגה לצרכיו לאחר שנישאו לא היה יום בו לא עשה ""סבב אחיות"" וביקר כל אחת ואחת מהן עד שהתגייס וכשהתגייס, בכל חופשה דאג להגיע אליהן והן מצידן היו מכינות לו את האוכל שאהב, מגהצות ומכבסות את מדיו ואורזות עבורו חבילות ע""מ שיקח עמו לדרך.
והעיניים האלה, ידעו להביע הערצה. הוא העריץ את אחיו הבוגר, אברהם, הם חלקו חדר משותף, אותו הם הפכו ל""מחנה אימונים"", היו מרימים משקולות קטנים יחד, מותחים קפיצי יד וקפיצים רחבים, היו מתאמנים בהורדת ידיים ומתעמלים בהתעמלות על מזרון.
בנוסף, אהב שאול לבקר את ה""חברה ממחנה דוד"", כך נקראו בני הדודים שלו, שהיו בני גילו איתם אהב להמצא בכל שעה פנויה, אהב לבלות עמם. יחד היו אוכלים, איתם היה מטייל על שפת הים, שכל כך אהב ואפילו סתם נהנה לשבת איתם ב""חברותא"" ולספר בדיחות. הם היו מן חבורה שכזאת, עם קשר נפלא.
כשהיה מגיע לחופשות מהצבא, כל השכונה הייתה יודעת ששאול בא. הוא היה מקשיב לשירים של מייק ברנט, אותו העריץ בכל ליבו היה מגביר את הטייפ בעוצמה והיה שר בקולי קולות יחד עם הזמר את השירים; הוא אסף את תמונותיו ואת כל הכתבות שפורסמו אז בעיתון. כאבו היה גדול כשזה איבד עצמו לדעת, בשיא הקריירה המקצועית שלו.
כמו כן אהב שאול לצפות בסרטים ערביים, הקשיב למוזיקה של עבד אל חלים חאפז והקליט את סרטיו.
לצבא התגייס בחשש קל, הוא בכל זאת היה ביישן ועניו והקשר שלו למשפחה יהיה חזק. אך, למרבה הפלא, הוא אהב את הצבא, והיה גאה להיות חלק מ""משפחת משמר הגבול"". הוא ראה בחבריו אחים, אהב אותם, והם החזירו לו את אהבתם. הוא שרת בבסיס שהיה צמוד לשדה התעופה בן גוריון ב'לוד' והיה שותף למשמרות הכבוד כאשר הגיעו אחמ""ים לבקר במדינה או לצאת את גבולותיה. כמה אירועים כאלה הונצחו בתמונות שפורסמו אז בעיתונות וכל המשפחה היתה גאה בו.
הוא נפל ביום 21.3.1973 והוא רק בן 21 שנים.
לשאול שלנו היו שני אחים נוספים, גדעון וזהבה, אשר הלכו לבית עולמם.
לא למותר לציין כי המשפחה שהיתה משפחה עליזה וכל הזמן היו האחים מתכנסים לאירועים משפחתיים באחד מבתי המשפחה - הפכה להיות משפחה של כאב, צער ויגון עמוק. אמו, שהיתה קשורה אליו בליבה ובנשמתה, לא חזרה לעצמה עד היום. שנים רבות ישבה מול חלון הבית וציפתה לשובו, כאילו והוא עדיין עומד להגיע, חסון במדים עם חיוך רחב על השפתיים והעיניים הגדולות והשחורות שמביטות בה באהבה.
מספר ילדים במשפחה נקראו על שמו."